בנימה אישית
ערב טוב לעובדים ולעובדות במאר ספנות.
אני לא כותב כדי להתרברב.
אני לא כותב כדי לנזוף.
אני כותב כי אני מרגיש שמאר ספנות מורכבת מתושבי צפון החיים באיום מצד חיזבאללה
ותושבי הדרום סבלו במרוצת השנים מהפגזות.
אני כותב כי למרות שבמהלך השנים דאגתי לתושבי הדרום אשקלון – שדרות ואשדוד
לא באמת הבנתי מה הם חווים. עד היום בכל המבצעים והמלחמות נהנה איזור השרון משקט יחסי.
עד לחרבות ברזל, בכל הארועים הבטחוניים מבצע או מלחמה, נקראתי למילואים.
לא הייתי בעורף. לא חשתי את חוסר האונים שאני חש היום.
ביום שבת, בשעה 7 בבוקר כמעט שברתי את הדלת של החדר של עמית שיצא הבייתה אחרי 21 יום
ורצה לישון כמו שצריך. אספנו 3 ג'מוסים נוספים ודהרנו דרומה על כביש 6.
אני לא יורד מ- 160 קמ"ש וחיילי מילואים עוקפים אותי.
מבה"ד 1 הגיע הציוד של עמית והצוערים האחרים. אמרנו במכונית, שאת השבועיים האחרונים בקורס
מצגת של קורס מ"פים – החלק ה'רב חיילי' – הם יראו על באמת.
חזרנו הבייתה ולא הצלחנו לחיות !.
כשיש לך בן בצה"ל.
כשאתה לא סומך על אף מנהיג וחושב שכולם איבדו כיוון.
שוב תחושת אין אונים.
אחרי לילה בלי שינה, התקשרתי לחבר שתמיד מכיר מישהו, והצטרפתי אליו ל"חברים בנשק"
ראיתי אותם בהפגנות ולא הרגשתי שייך. אבל מהר מאד הבנתי שהם היחידים שמתפקדים.
בשלושת השבועות הבאים הסתובבתי בדרום עם החולצה של 'אחים לנשק' בהתחלה בחוסר נוחות ואח"כ בגאוות שייכות.
באמצעות ההתנדבות מטעם 'אחים לנשק' הסתובבתי בדרום. פתאום הבנתי איך מרגיש תושב אשקלון – אשדוד – נירים – שדרות – ניר עם – איבים – ניר עוז – זיקים – בארי ועוד….
איפה שהסתובבנו לא היה ממ"ד. אבל קבוצה אדירה של מתנדבים התכנסה כל יום בחמ"ל אחים לנשק בבית קמה ונתנה שירות של 24 שעות לאוכלוסיה בדרום.
הבנתי את הפחד המתמיד שלהם. פחד שלא יימחק בתקופה הקרובה.
פגשתי משפחות שחוששות לצאת מהממ"ד לשירותים לעשות פיפי. נשים וגברים, ילדים ונערים חיכו לנו שנגיע ונאסטף אותם מהבית מתנחמים באקדח מסכן שנשאתי על מתני. עזבו, השאירו הכל בבית. אלבומי תמונות, תוכים, ארנבות וגם את הכלב…. בריצה עברו מהדירה למכונית שלי וביקשו שאסע משם מהר ככל הניתן.
צוותים רפואים נהגו באומץ מול חולים שפנו לעזרה אבל התפרקו נוכח חולצות ה"חמל האזרחי" שקיבלנו מ'האחים לנשק' כדי לחזק ולהקנות בטחון ושקט נפשי לתושבי שדרות – אופקים – נתיבות ומי שנשאר או פונה ליישוב בטוח. אחים לנשק פה.
בימים שאחרי ה 7 באוקטובר הסתובבנו בין הישובים, מי שהצליח התפנה בכוחות עצמו. פינינו תאילנדים, משפחות בלי רכבים, משפחות עם רכב שחששו לצאת מהדירה או הבית עשרה ימים אחרי הארוע מחשש שעדיין מסתובב לו מחבל ברחוב, בעלי חיים שנותרו ימים לבד בדירות תחת הפצצה בלי אוכל בלי מים חולצו מהתופת ונשארו עם טראומה – אף פסיכולוג לא טיפל בהם. למשפחות רבות לקח זמן להבין שניתן לפנות לאחים לנשק ולקבל מענה, מתנדבים הונחו להגיע לארון חשמל…. וחילצו כלב…
בשלושת השבועות האחרונים (שילבתי בין עבודה להתנדבות מגוונת בדרום) השתלבנו בעזרה לחקלאות ועזרה לציבור בדרום.
לאט חזרה המדינה לתפקד. הצבא נכנס ומתספק את היחידות, (עדיין יש לי חברים צנחנים במילואים שמבקשים סיוע של ציוד מאחים לנשק – כי הצבא לא מספק ומתעדף את הקיים בצמצום.
אז קר להם,
אז הם חשופים.
אז הם חסרים.
נכנסתי להתנדבות בעיקר כדי לברוח מהמחשבות על בן – לוחם שמטייל בעוטף – עזה ואחר כך בעזה ומצאתי אוכלוסייה שבאה לתרום. באה להתנדב. אוכלוסיה שעוזבת את הבית לוקחת חופשה או מג'נגלת עם העבודה.
זה נכון שאני זמין יותר. ללא ילדים צעירים. אבל ראיתי מתנדבים שהגיעו לעבודה בחקלאות, מפקידים את הילדים
אצל הבעל או האישה ומגיעים לשדות לעבוד. לפעמים ליד הבית ולפעמים מרחק שלוש שעות נסיעה. אין בשדות מיגונית. 7.4 ק"מ מהגדר שנפלה רק שבועיים קודם. 15 שניות בין יציאת מרגמה לנפילה ובשדה לא תמיד ניתנת התראה. הם באים, לא ציונים אלא אנושיים. אנשים שמבינים שאין לנו ארץ אחרת.
אנחנו עובדים בקטיף, הדליה, שתילה, ליפוף ואפילו מסייעים הפצה ומכירה של התוצר החקלאי לשכנים באיזור מגורינו. משרד נתניה סייע לי על ידי רכישה והפצה.
אנחנו חוזרים מהעבודה עם גב כואב, שריטות בזרועות, ידיים שחורות גאים, עייפים ובכלל לא מרגישים שעזרנו לאחר. הנתינה נותנת יותר – זאת לא קלישאה.
כל סופ"ש אני פוגש אנשים חדשים. היום קטפתי קישואים עם ג'ינג'ית הייטקיסטית שהבן שלה במילואים על גבול הצפון. העבודה בשמש והיא יודעת שהלילה היא הולכת לסבול כי לא חשבה שהעבודה בחקלאות תהיה בשמש.
בשבת קטפנו חצילים עם חבורת גברים שהגיעה מארה"ב לעזור. כולם עם כרס. מתכופפים, מתקשים. מקטרים וקוטפים.
נשות המשפחה וילדיהם שהתפנו מישובי העוטף הודיעו לגברים שנשארו מאחור לשמור ולעבד שאין סכוי שהן חוזרות הבייתה. גם אם וכאשר הכל ירגע ולא יהיה חמס. הן לא חוזרות.
משפחות מפורקות. הורים שלא רוצים לעזוב ילדים. ילדים שמפחדים לעזוב הורים. גברים נשואים שהפכו אלמני-קש.
אנחנו יכולים להתווכח ברחובות.
להרים שלטים.
לבלבל ת'מוח על מפלגה כזאת או אחרת.
בסוף, יש לנו ארץ אחת.
האנשים עליהם התבססה המדינה החדשה, הגיעו מפרעות ביהודים שהתחוללו במזרח אירופה
הם הגיעו לארץ טרשים בשנת 1882. עם מזוודות קטנות עם שום דבר בתוכן.
הם עמדו במעגל, השליכו הכל לאמצע ואמרו הכל שייך לכולם !
חשבתי שאשתף אתכם במה שעבר עליי ועדיין עובר.
חשבתי שאספר לכם שאני עדיין רשום לקבוצות ווטסאפ של אחים לנשק
ולפני שעה קיבלתי את ההודעה:
- אחיותים – מי נמצא בשדרות או ליד ויכול לסייע מיידית?
אדם שחזר לשדרות היום, מפחד לרדת לפתוח את ברז המים הראשי. זקוק לעזרה.
052-6397445 שמעון.*
שמצאתי שהיא הזויה, אך היא לא הראשונה וגם לא האחרונה, כי יום יום מבקשים מאתנו תושבי שדרות
להתלוות אליהם אל הבתים, לעבור ולראות שאין מחבל לפני שהם נכנסים. ואנחנו מחכים כשהם אוספים דברים
שהם חייבים. לפטופ וחפצים שכל אחד מאיתנו מניח במקום שהוא קורא לו בית. ואז אנחנו מחזירים אותו, לעין גדי, למלון בירושליים, למשפחות מאמצות וקיבוצים. (כבר אמרתי שבאמצעות האידאלוגיה שלהם נבנתה התשתית שהצליחה להקים מדינה?)
לילה טוב, אחיי ואחיותיי במאר ספנות
כבר אמרתי, אחזור שוב, בזכותכם, שממשיכים להגיע לעבודה
שממשיכים את החיים השפויים, אני יכול לצאת ולהתנדב. לכן, גם אתם איתי, גם אתם שותפים.
כך ממש אני רואה את זה.
תודה לכם.