שבת בבוקר 07-10-2023
עבר שבוע מאז הטרק הרגלי באלפים הנמוכים של פרובנס. יזהר, מדריך חסון, יוצא יחידה מובחרת הדריך אותנו לנופים כחולים ועמוקים, עם ידע והבנה בתחומים רבים כל כך, הוביל אותנו דרך צמחייה ים תיכונית בשקט פנימי ומכיל ואתגר במסלולים תלולים בעלייה ואיכותיים בירידות, הזכיר שהיינו פעם משפחה שהיטיבה ללכת. זה היה שבוע של חברותא איכותית עם עבודה גופנית מלווה בסיור גיאוגרפי על פני היסטוריה מקומית ולעתים גיאוגרפיה היסטורית. בפינות חמד, על צלע הר, נפרסה מפה משובצת ועליה, מיטב גבינות דכים וירקות, לחם משובח וסביב כולם ידע קולינרי וכמובן אלכוהול שקינח את היום.
יזהר החייה את הדמיון, הוליך דינוזאורים ומיני בעלי חיים ימיים שנצרבו בסלע ולסיום העביר אותנו בנבכי קדמוניות האדם בכפר קטן ושכוח על התפתחות ההומו סאפיינס. בבושתי לא ידעתי שמוחו של ההומו סאפיינס היה קטן מזה של האדם הניאנדרטלי ורק ההתאמה האבולוציונית של הסאפיינס בזכות קומתו וגוו הזקוף התעלה האחרון על החכם. הייתה זאת תקופה שהאדם היה ניצוד כפי שהוא צד ולקח חלק בשרשרת המזון בטבע. היינו בבועה שיצר המדריך יזהר, ניתקנו מהעולם, התחברנו אל הטבע והתענגנו על ידיעותיו של יזהר. לוא רק ידענו ששבוע אחר כך, ההומו סאפיינס, שזה מכבר יצא ממערכת המזון בטבע, יפתיע במוחו החלש.
זאת הייתה שבת ככל השבתות בקיץ. בשעה שש וחצי בבוקר, התארגנו לצאת לשחות כשהטלפון צלצל עם מספר לא מזוהה וקול סמכותי של ליאור המפק"צ של עמית בטלפון. "שלום, אני מפקד הצוות של עמית, בטח שמעתם ברדיו על מה שקורה בדרום, פצמ"רים ורקטות, עמית צריך להיות זמין וליד הטלפון שלו מוכן להקפצה. אני מבקש שתדאגו שיהיה זמין ויענה להודעות".
ניגשתי לדלת החדר שלו ודפקתי בעדינות, הוא לא ענה. הגברתי את האלימות עד שנפער חריץ כדי להבחין בנער שיכור משינה ומתקשה לעמוד. יריתי אליו את הבקשה של ליאור המפק"צ ותוך עשרים דקות מצאנו את עצמנו עם במכונית שועטת דרומה.
שלושה שבועות שלא נפגשנו. כולל הסופ"ש שבילינו בפרובנס. בקושי שזפנו בו עיננו בארוחת הערב ועכשיו איתו בדרך אל תופת שמימדיה עוד לא ידענו. בדרך דרומה אנחנו אוספים שלושה מחבריו לפלוגה, פוגשים בהורים מודאגים לא פחות מאתנו שמוסרים את ילדיהם אל הלא נודע. ארבעה ג'מוסים במכונית שלי, גדולים גבוהים ממנו בראש איתנים כולם דרוכים למשימות ושקועים בטלפונים הסלולרים, שקט במכונית, רק הרדיו מנגן. לא רצו לעצור לפיפי "אבא קדימה הוא אומר, צריך להגיע". שבת בבוקר, יום יפה, 160 קמ"ש על כביש 6 הריק ומכוניות עמוסות חיילים דוהרות ועוקפות כולל מכוניתו של מפקד הפלוגה. היינו בין הראשונים להתייצב.
נפרדנו כמו שנפרדים מבן שהולך למלחמה. בכינו בפנים וחייכנו כלפי חוץ. לא רצינו לעזוב, ממש כמו ביום הראשון שעזבנו אותו לבד כשהלך לגן הילדים ולא ידע עם מה יהיה לו להתמודד.
גודל האסון יתגלה בהמשך. טבח באזרחים בישובים לאורך הגבול עם עזה, נתיב העשרה, ניר עוז, בארי, שדרות, מסיבה שהסתיימה בחטיפת אזרחים ורצח המוני של אזרחים ליד היישוב רעים ומפקדת האוגדה ברעים שספגה והתמוטטה. מספר רב של חללים מיחידות מובחרות שההוקפצו והחלו לתת מענה למתקפה ברברית של הומו סאפיינס מסוג פלשיתנאי, מפקדים בכירים נהרגו בלחימה. מיטב בנינו. ואלה מתושבי אותם ישובים ששרדו לספר את הזוועות ומאורעות השבת לא יוכלו לצעוד ביחד עם חבריהם ובני משפחתם בקיבוץ, בעיר והמושב. זוועות שהאדם הניאנדרטלי לא היה מעלה על דעתו לבצע.
חזרנו הבייתה, רעייתי ואני, כלואים כנמרים בתוך גופינו, מנסים להסתגל ללא נודע, ללא בטוח. נאבקים בחרדות. פסיכולוגים החלו להעביר ברשתות החברתיות טיפים להתמודדות. כיצד לדבר עם החייל בחזית. להיות אופטימיים, לתכנן עמו את העתיד שיבוא אחרי המלחמה, להימנע מלדבר על הצרות או הפחדים שקיימים בבית. כשלקחו לעמית את הטלפון הבנתי שנכנסים לעזה קרקעית, טעיתי. בשבועיים הבאים הנחיתה ישראל על עזה אלפי טונות מהאוויר. אבל אני, מנסה לשחזר את מעט המילים שנאמרו במכונית לפני שירדו ארבעת הג'מוסים ושוקל את מילותיי, האם אמרתי הכול ?, העברתי את כל המידע שהיה ברשותי שעלול להציל אותו ? במכונית השואטת דרומה אמרתי לו ולחבריו שיסמכו על עצמם בלבד. שהצבא ואף אחד לא יבוא לעזרתם. שידאגו רק לעצמם. שיחשבו כל הזמן. שיחשבו על המהלך הבא ועל עצמם בתוך המהלך. האם אמרתי את זה ברור מספיק ? האם חזרתי על כך מספיק פעמים ? האם זה נכנס ונשאר בין האוזניים ?
ביום ראשון כבר התקשרתי לאוגדת המילואים ממנה נגמלתי לפני 9 שנים. הם גויסו והזמינו אותי להצטרף, ממש לא עניין אותי, כל שרציתי לדעת אם יכולים לסייע לי לאתר את עמית. ביום ראשון, לקראת חצות חיברו אותי קצינים מהאוגדה אל הבן שלי. עכשיו ידעתי שהוא בסדר.
באותו יום דיברתי עם חבר שמקושר לקבוצת ה'אחים לנשק'. אמנם הצטרפתי להפגנות נגד שינוי שיטת המשטר על ידי הממשלה ההזויה שצמחה פה אבל לא השתייכתי לאף קבוצה. ה'אחים לנשק' כבר היו בעשייה. כשהגעתי בבוקר לקיבוץ בית קמה הקצו להם את המחסן של הגד"ש. משהי בת חמישים וחמש לערך עברה ורשמה שמות המתנדבים שהגיעו לארגון האזרחי ורשמה מי חמוש. גבר בן 75 הסביר שהתכנית היא לסייע לתושבי עוטף עזה, בעיקר שדרות המטווחת שבה התפרעו במיוחד המחבלים מעזה, לצאת לבתים מארחים ברחבי הארץ. ברקע רעמו מטוסי קרב ומסוקים נראו בשמיים. כוחות ימ"מ וצבא נפרסו, פרצו לדירות, תפסו וחיסלו עוד ועוד מחבלים שהתחבאו בבתים וצצו לפתע בניסיון נוסף לפגע.
לקחנו אוכל לחיילים שכבר שהו 24 שעות בלחימה והקימו מחסומים לאורך הצירים, ציידנו אותם בפנסים ומטענים לניידים, השארנו להם קפה והלבשה תחתונה וכך לקראת חצות, עם ציוד לחיילים בישובים קרובים לגדר הפרוצה מול עזה הצטרפנו לצוות של ג'. ג' יוצא יחידה מובחרת כבר לא מבצעי די הרבה שנים אך בכל מחסום צבאי הוציא תעודה ואושר לנו להמשיך בנסיעה. עברנו ברעים משם המשכנו לישע ומגן. פגשנו חיילים שנלחמו וראו מראות לא אנושיים, גופות כמו בגיא ההריגה, מרוטשות, חבולות, מחובקות ברגע האחרון וממולכדות. קבורות וחרוכות, היה שם מכל וכל של רוע, אכזריות וחוסר אנושיות. אני סוקר את החיילים, אני חנוק, הגרוגרת מטפסת לאן שהיא מטפסת כשאני רואה את הסרט הלבן בכותפות של החיילים. בדיוק כמו הסרט הלבן של עמית שלי, שנמצא בקורס קצינים. הילד פה. !
"אתם צוערים של בה"ד 1" אמרתי לקבוצה של לוחמים. "כן, מי אתה"? אחד מהם שואל ואני נזכר שהוא ילד של מישהו כמו עמית שלי, גם הוא חווה גם הוא זקוק לי. אני מתעניין ומקשיב, מעודד וטופח ובקושי רב מתאפק עש שאני שואל: "עמית פה" ?.
אחד החיילים מראה לי במפה נקודה קילומטר דרומה "הוא פה" ! תעוקה והקלה, איך מסבירים תחושה שהכול מסתובב? הבן שלי מרחק נגיעה. לא ניתן לנטוש את השיירה וגם הדילמה אם יהיה לו טוב לראות אותי או ייבהל. הוא חייב להישאר ממוקד חלילה שיתחיל לדאוג לאבא שלו. מלא מחשבות וג' מסמן שממשיכים, כנראה שזה הדבר הנכון כרגע. להמשיך במשימות. מסרתי לו ד"ש. השארתי לחיילים את העוגות שאמא שלו אפתה והמשכנו. מאותו רגע הבנתי שניפגש ואז הוא מתקשר. קולו כמו אוויר כלוא שהשתחרר ממני.
בשבועיים העוקבים ירדתי לדרום כל יום. בימים שאינן ימי עבודה התייצבתי בשעה 07:30 בבית קמה לתחילת משימות, בימים שהייתי חייב להיות במשרד יצאתי בצהריים מהמשרד והמשכתי במשימות עד אחרי חצות. בין לבין עמית מתקשר, מתעניין, שואל, מספר, משתף. איך הפך לבוגר כזה ? זה קורס הקצינים ?. הגיל ? המצב ?
באחד הלילות עשינו שיחת ועידה משפחתית גם אמילי של עמית הצטרפה. פעם היה מנתק לשיחות כאלה הפעם היה גיבור ונשאר. הרגשנו שלמים. משפחה.
יחידות מיוחדות וחטיבות החי"ר נלחמו ונהרגו. הגנו בגופם וחילצו תושבים מהבתים. בתים נשרפו ונבזזו. גופות בכל מקום, של כוחותינו, של מחבלים. בכל חדר. בכל מחבוא. בבורות זרוקות ומוטלות ונעדרים, מעל 200 לא נמצאו, גופותיהם לא זוהו, אולי נשרפו, רוטשו. עברו התעללות. את כל זה, ראו נערים ומבוגרים, ילדים וסבתות, שכנים ובני משפחה וגם עמית שלנו. ירויים ומחובקים עם הורה או בן זוג, סבתות, אבאים אחרים. ליד עמית שאגו חיילים. רוצים לצאת להילחם. להרוג, לנקום. למי ישמע הפיקוד, לדם שבעיניים או למוח שמאחוריהן. משימתי הייתה להישאר בשפיות. לחפש איך לתרום. העשייה גאלה אותי.
עם 'אחים לנשק' לקחנו אוכל לבית חולים ברזילי באשקלון שניפגש לא פעם מטילים. העברתי בעל צרכים מיוחדים (מפגר) מאשקלון לנתיבות. חילצתי משפחה שביקשה להתפנות משדרות, גייסתי כסף וקנינו ציוד לחיילים. משפחות התקשרו לחמ"ל שהתרחב ממחסן הגד"ש של בית קמה לשלושה חדרים במועדון לחבר שבתוכם נפרשו עוד ועוד שולחנות וכסאות וסביבם הושמו סמבצ"ים ומחשבים ניידים ומתוכם רוכזו משימות ויצאו לדרך: כל סוג ציוד, צבאי או אזרחי, ארוחות לחיילים ומשפחות מפונים, כוונות לרובים, כפפות, פנסי ראש, מטענים, תורמים מכל העולם שלחו כסף וציוד. הצבא נאלם. הממשלה נעלמה. האזרחים הפשילו שרוולים ולימדו את המנהיגים כיצד יש לנהל משימה.
שבועיים לקח לממשל להתחיל לעמוד על רגליו. יישובים בכל הארץ קיבלו רובים מחשש לניסיון פלישה ממזרח, מחשש להסלמה בצפון. לאט מדי חזרנו לעמוד איתן. ועכשיו צריך לסייע לאוכלוסיה שנשארה בחיים. הצטרפתי ל 'אחים למשק' התגייסתי לחקלאות. עין הבשור ואוהד.