יום רגיל – סיפור רביעי

"אל תשאלי אותי אם אני רעב
או מה אני רוצה לאכול כשאני שבע"
היא שואלת מה אני רוצה לעשות ביום הולדת שלי
אמרתי "כלום, מבחינתי זה יום רגיל"
תקשיב, באמת שאני לא צריך כלום. הימים הרגילים שלי מצוינים
מתנות גם לא צריך, מיותר. לא חסר לנו דבר.
בכל זאת, היא רוצה לעשות משהו וכשאני חוזר
מרכיבת אופניים מחכה לי כוס מיץ תפוזים סחוט טרי וכשאני מסיים את המקלחת
ויורד למטה למטבח היא מקבלת אותי עם ארוחת בריאות מפנקת, חביתה, טוסט ומטבלים.
אנחנו ב'סגר קורונה שלישי' ואם בתי הקפה המקומיים סגורים,
היא דאגה להביא אותם לפה והתיישבה מולי. ממש כך.
ביום רגיל של שבוע יומיומי.
הגדולה הטריחה ובאה באמצע שבוע לימודים מחיפה,
הצעירה יותר עמלה כנמלה במטבח התפיחה בצק וקינחה בפיצות מיוחדות
וכולם כתבו ברכות שזה החלק האהוב עליי בטקס פתיחת המתנות
שאני לא צריך כי יש לי הכל.
חלק יודעים שאני לא אוהב לקבל טלפונים עם איחולי מזל-טוב
ועוד פחות אוהב הודעות טקסט – כמו תוכנת האיחולים האוטומטית
של הכלבו-כלי עבודה של אברהם שאולי פעם היה ייחודי אבל כשכולם
קנו את התוכנה הפך לסטנדרטי ומיותר.
משהו השתנה השנה.
אף אחד לא נשמע לרצוני ומקצוות שונים בעולם ובמגוון רבדים
בחיי: עבודה, משפחה, חוג מכרים התקשרו להרעיף איחולים.
אלנה מגרמניה, איתן מארה"ב, אורן שלא מפספס אף פעם וכולי וכולי.
לא שיניתי את דעתי.
תשומת הלב גדולה עליי.
בערב ישבנו לקרוא ברכות ולפתוח מתנות
שבכל זאת השקיעו מחשבה וכיתתו רגלים לקנות.
בכל יום שכזה, יום של הולדת בן משפחה
זה נעים לשבת כולם ביחד ולדעת שהילדים מבינים ומרגישים משפחה.
אפילו ילד בן שבע עשרה וחצי שכלוא בחדר הסמוך בבידוד מצטרף
בחיבור 'זום' לקחת חלק בהווי המשפחתי המיוחד של יום כזה
לקרוא איתנו ברכות ולגלגל אותנו מצחוק.
ואחותו התאומה, חרוצה ושקדנית מוצאת לכבודי זמן להינתק מהלימודים
לחייך, לחבק אותי ולהשלים את היום הרגיל בשבוע יומיומי.
היא צדקה!
זה יום מיוחד.
מסורת שראוי לשמר.
תודה לכולם.
שצלצלו, ששלחו, שהשקיעו.
שתהיה לכולנו שנה חדשה וטובה.
ממני